זלמניקו

 די ידוע שחייו של פנסיונר צעיר כמוני די קשים, והקושי העיקרי איך להעביר את הזמן בבטלה גמורה עם חיוך בסוף היום.

לאחר רכיבת בוקר על האופניים נסעתי לתפוס שמש עם אריה חברי, שגם הוא פנסיונר מאושר.

בירה צוננת מול הים ומתחילים לדון בשאלה היכן נגרגר היום?

שמעתי שהקצבייה של זלמן ביפו פתחה מקום קטן ששם מוכרים את מיטב הבשרים שלהם בפיתה אומר חברי.

יאללה שננסה? נו מה יש לחשוב בכלל?

הגענו ליפו לרחוב בן זומא 3 שהוא רחוב ללא מוצא בצמוד לשדרות ירושלים, ושם צמוד לקצבייה נמצא קסם של מקום בסגנון יווני שמרמז בגדול על מה שיבוא בהמשך.

המקום נקי ומסודר, מוזיקה יוונית ברקע, ועל הסירים והפלנצ'ה מנצח ביד רמה יהודה שהוא השותף של משה מהקצביה.

ובפינת הנוסטלגיה תמונה של מייק בראנט, מתוך עיתון "להיטון" שלצעירים אין מושג על מה אני מדבר.

רמז: המגזינים לצעירים של פעם היו הטיק טוק של היום.

מבט חטוף מגלה כי יש מספר אפשרויות בפיתה ומי שרוצה יכול לקבל את המנה גם בצלחת.

על מנת לפתוח את התיאבון יהודה מוזג לנו מנה קטנה של גירסת האושפלו שלו ביחד עם כוסית אוזו, ואני חושב מהיכן מגיע כל הטוב הזה? שיחה קצרה והוא מספר שהוא לפני כמה שנים קרא את כל הספרים של "תמונות יפואיות" והוא התאהב בסגנון החיים היפואי והחליט שיבוא יום וכך הוא יעבוד, וכך יחיה. הכוונה בכך זה בשמחת החיים, הסתפקות במה שיש בלי לחשוב יותר מידי קדימה, אבל הכי חשוב לעשות אנשים שמחים דרך האוכל שהוא מכין.

התייעצות קצרה והוא אומר לנו: החלטנו בלשון יחיד שאני מכין לכם מנה של קבב ונקניקיות מרגז בפיתה.

עוד סחיבה מהאוזו וטעימה ככה בקטנה מהצלחת השמחה שהוגשה, ובסבלנות המתנו לפיתה.

מספר דקות לאחר מכן יהודה הכין לנו פיתה הכוללת קבב, נקניקיות מרגז, קצת עגבניה ופטרוזיליה, ומעל ככה שלא יחסר טחינה עם עמבה.

המרגז היה אחד הטובים שאכלתי, והקבב במרקם גס כמו ביוון, ועם היה לו עוד מעט שומן לטעמי החגיגה הייתה מושלמת.

מנה של כל הטוב הזה עולה 40 שקלים.

יש עוד מספר מנות בתפריט ואין ספק שנחזור לדגום אותם.

גילוי נאות: הייתי אורח על חשבון הבנק של אשתי.